אני אוהבת לספר סיפורים. הילדים שלי אומרים שלאמא לכל דבר יש סיפור.
זה נכון. אבל אני לא ממציאה. כל מה שאני מספרת זה מה שבאמת קרה לי בחיים.
והיום אני רוצה לספר איך נודע לי שאני יהודיה ושקיימת מדינה כזאת מדינת ישראל.
אני עליתי לישראל מרוסיה מעיר שנקראת ניג׳ני נובגורוד, בעבר גורקי. עיר בינונית בקנה מידה של רוסיה, בערך 1.5 מיליון תושבים ובזמנו עם המון יהודים. היום רובם בישראל או אמריקה, אבל אז כולנו היינו שם.
אני קראתי הרבה סיפורים שילדים יהודים ידעו שהם יהודים דרך הרחוב והצקות של ילדים אחרים.
אצלי זה היה אחרת. אני אפילו יודעת את היום הזה במדויק. 17 בפברואר שנת 1977.
מישהו זוכר מה היה באותו יום? בלי לבדוק באינטרנט או להציץ מה כתוב למטה?
אז אני אזכיר לכם. באותו יום, ב17 בפברואר שנת 1977 היה משחק כדורסל מכבי תל אביב נגד צסק״א מוסקבה.
אני הייתי אז בכיתה א'. אני, ההורים שלי וסבתא גרנו בדירה קטנה של שני חדרים (לא סלון ושני חדרים, פשוט שני חדרים קטנים). סבתא לבד בחדר ואני והורים בחדר שני. מה שהיה מיוחד אצלנו זה שהיה לנו טלוויזיה, מה שלא היה אצל אף אחד בשכונה שלנו, אבל זה לא שייך לסיפור.
אז באותו יום,מאוחר בלילה הורי ראו משחק כדורסל, מה שהם לא עשו אף פעם! ולא רק זה, הם הושיבו אותי לראות איתם! לא הבנתי מה קורה. ואז אמא התחילה להסביר. היא התחילה מרחוק.
את יודעת, אמרה אמא, שאנחנו מעודדים את הקבוצה בצהוב ורוצים שהם ינצחו. זה היה שוק ראשון.
איך? אנחנו לא בעד רוסים? למה? ואז אמא המשיכה- אלה, בצהוב- הם שלנו. זה בלבל אותי עוד יותר.
מי שלנו? לא רוסים? לא, הסבירה אמא, זאת קבוצה מישראל ואנחנו מעודדים אותם כי הם יהודים ואנחנו יהודים. וככה, לאט לאט, אמא המשיכה להסביר. היא סיפרה לי שהמדינה שלנו זאת ארץ ישראל ושהחלום שלהם ושל הרבה יהודים אחרים לעלות לישראל. היא הסבירה הכל בכזאת גאווה והתרגשות שהבנתי כמה זה חשוב לה. עד סוף המשחק נולדה ציונית שרופה, מי שאני עד היום. אי אפשר לתאר את השמחה כאשר מכבי זכו במשחק. בקושי ישנתי באותו לילה. הייתי חייבת לחלוק את זה עם מישהו. מה שאמא שכחה להגיד לי, זה שאסור לדבר על זה עם ״לא משלנו״.
למחרת בבית ספר חיפשתי עם מי לחלוק את ההתרגשות. לאכזבתי, אף אחד לא ראה אתמול משחק בלילה, כולם ישנו. אז אני שיניתי את האסטרטגיה והתחלתי לשאול: אתם יודעים שאתמול היה משחק ישראל נגד רוסיה? אם הייתם רואים את מי הייתם מעודדים? רוסיה? ואני – ישראל! הם היו מופתעים, אבל לא מספיק, בשביל להמשיך את השיחה. ככה עבר היום. בסוף היום מורה ביקשה ממני להישאר.
כאשר כל הילדים הלכו, היא אמרה לי בשקט עם מבט שהפחיד אותי: פרידמן, אל תשכחי שאת יהודיה, אסור לך לדבר!
מאותו יום התחילו לי חיים כפולים. בחוץ- כמו כולם, בבית ובלב- יהודיה גאה עם חלום גדול.
זכיתי שהוא התגשם.
